הארכיון שלי

"ושבו בנים לגבולם" – כאן ארכז פוסטים שפיזרתי בעבר כקוקיה בקינים-של-אחרים. עכשיו אני מחזיר אותם הביתה.

הנה אני מתחיל…

 

 

 

07/02/2016 על מחשופים וקמטים

 saga

איזה מזל שאין יותר מנהרות חמאס, אינתיפאדת בודדים וביבי, ואפשר להתעסק בדברים חשובים באמת כמו הכפשת נשים שלא השכילו להזדקן בחשאי, בצנעת ביתן, או לפחות בכסות מלאה. . התחביב החדש-ישן הזה  ”שיימינג גילאי”, יוצא לסיבוב ניצחון משני עברי האוקיינוס – אצלנו עם איילת זורר וה”שינוי לרעה בצורתה החיצונית” ובצד השני נמצאות הלן מירן שהעזה להתייצב על שלל קמטיה מול המצלמות סוזן סרנדון שחשפה שדיים בני 70 מעל מחשוף החזייה השחורה. כמה נורא!!

sag-6

הזדקנות מפחידה אותנו, זה ברור. היא מסמנת עבורנו את העתיד לקרות לנו, ואנחנו לא מעוניינים בתזכורות לקיומו של התהליך המביש הזה. לפעמים נדמה לי שאנחנו מתייחסים לסימני ההזדקנות כמו לפצע – “תחבשו ותישארו בבית עד שיחלים. הימנעו מחשיפתו במתחם הציבורי, תודה”

מצד שני אנחנו לא פראיירים, ונסכל כל ניסיון לעבוד עלינו. אנחנו אורבים ומנטרלים את “מתחזי הגיל”, אלה שמתחת לעור השזוף והמתוח, והבעת הפליאה התמידית על פרצופם המבוטקס, מסתתרת,אבוי, מפלצת הזיקנה. די להיזכר בלינץ’ הציבורי שעשו לאומה טורמן ול-רנה זוגלוור כשהעזו להופיע בציבור עם קמטים מגוהצים, כדי לדעת שמדובר ברחוב ללא מוצא – אל תתקמטי, ואל תנתחי.

כל פעם שמישהו מנפנף מול פנינו בעורו המתקמט, אנחנו מרגישים כמי שעלבו בו באופן אישי. וכשמגיע העלבון, הוא סוחב אחריו את אחיו, הכעס הצדקני, ואנחנו מיד פונים למשתנה הציבורית (“הרשת”) כדי לכתוב שם “איכס יא זקנה מגעילה . איך את נראית, בושה!!” או משהו עילג וסקסיסטי מאותה משפחת מלוכה.

עכשיו קוראים לזה “גילנות” ושוכחים שברוב המקרים מדובר פשוט בבהמיות. כזו שלא קשורה לגיל, אלא לתרבות (או היעדרה).

ואחרי שהותרנו את הדיון המטופש הזה מאחורי גבנו (השחוח מזיקנה) אפשר לעצור ולהתבונן קצת בצילומי השטיח האדום משני טקסי הפרסים האחרונים (סאג והגולדן גלובס) כדי לגלות שהמבוגרות שולטות. קחו את קבוצת הנשים האלה, שמסתובבות מעל ומתחת לחמישים, ותראו איך הן מנצחות בנוק-אאוט את כל הפרגיות שנפטרו רק אתמול מפלטת השיניים ומפצעי הבגרות.

במקרה, או שלא במקרה, הנשים האלה גם מצויידות בחיטובים מהסוג המעוגל. ללמדך של-שיק ולזוהר יש גם גיל וגם משקל. במילים אחרות – סופיה, דוגמנית, בת 14, רק להיפך.

sag-3

ויולה דיוויס  (51) – ואם עדיין לא התמכרתם לסדרה “מדריך לרוצח” – רוצו עכשיו.

sag-5

ג’ניפר לופז  (46)מעולם לא נראתה טוב יותר

והכי הכי – סופיה לורן שבגיל 81 מובילה את הקמפיין האחרון של דולצ’ה וגבאנה. ככה עושים את זה נכון.

sag-8

 

12/01/2016 יש מפשעות שמחות

irit1

irit-2

(השסע והפשע – צילום אינסטגרם)

***

הרשת גועשת ומכה גלים בעקבות צילום “שמלת הבר-מצווה” של אירית רחמים. שמלה מהסוג שמוותר על תחתונים (כך נראה) לטובת שום-כלום ורגליים פוטוגניות.

אז מלבד מגיבי ה-”מאמםם לך מלכהההה!”, רוב התגובות שייכים למשטרת הצניעות מטעם עצמם, שהקיאו בפה והקיאו בחוץ, ושלחו אותה להתבייש מאוד מאוד.  אלה כבר קראו לה בכל שם גנאי אפשרי והכפישו הכפש וחזור. הנה, תחביב רשת חדש הגיע –  שיימינג מפשעות שמו.  בקיצור – אירית רחמים הפכה פופולארית כמו  חנין זועבי בחתונת הסכינים. אין מה לדבר – אויב הציבור.

אירית רחמים לא המציאה דבר, כמובן. הטרנד הזה כבר צבר קילומטראז’מרשים על שטיחים אדומים ברחבי העולם. מדובר בשמלות עם שסעי ענק או בכאלה ששקופות לאורך כל הצד. כך או כך הן מחייבות עירום (אמנותי, בטח שאמנותי) ובמקרים רבים גם עירום אמנותי ומגולח.

“מרומז”, “מעודן” ו”מתוחכם” הן לא מילים שקשורות לעניין.  אופנת השסעים הגדולים היא הכל חוץ מזה. יש משהו מביך בחיתוך המפורש הזה, ואני תוהה למה כל כך הרבה נשים, חזקות, משפיעות, מובילות בתחומן, משתפות פעולה עם האאוטינג הזה של איבריהן המוצנעים.  אולי זה האתגר שבמשחק הניחושים – מעניין באיזה צעד שלי אני ארחיב ואהפוך את הוגינה שלי לתיקיית שיתוף ציבורית, ואולי זה דווקא חלק מהשיח הנאו-פמיניסטי בנוסח ניקי מינאז’. לא יודע. אבל מבחינתי מדובר בטעם רע שעבר להתגורר בפינת הרחובות “סליזי” ו”וולגארי”.

כמו למשל – המלכה האם של “אני-עירומה-מתחת-לשמלה”  פריס הילטון . היא, מתקבל הרושם, אינה מכירה כלל את המושג “תחתונים” ואוהבת לנופף ב-וגינה הקרחת שלה מול כל פפראצי מזדמן. מעין דרישת שלום מאותה קלטת סקס מפורסמת שהבעירה את המנועים לקריירת ה-ווט-אוור שהיא מטפחת מזה שנים.

מחשוף רגליים

(פריס הילטון – הייתה שם קודם)

לא כוס התה שלי, אפילו לא כשהיא מהולה בהרבה ג’ין. ועדיין, אני אומר, שיהיה. למי שדחוף לנפנף לשלום לציבור בעזרת איבריו הפרטיים, שינפנף. ומי שלא טוב לא, יום טוב לו (כמאמר משוררת הרשת והאושיה –עדן אברג’יל)

אז מה אני אומר –
נכון, מותר לכל אחת ללבוש מה שהיא רוצה. נכון, לאיש אין זכות לכנות אותה בשמות גנאי או לערוך ספקולציות מכוערות בקשר למהות מקצועה האמיתי. (כמה מהר וקל אנחנו מכנים את זולתנו “זונה”, “זבל” ו”תמותו”…)

אבל – מאחר שאת התמונות האלה היא פרסמה בטריטוריה ציבורית, מותר לבקר, וגם לכתוב שזה נראה ממש ממש לא טוב. הזכות שלה להתלבש בטעם רע אינה משקפת את חובת הציבור למחוא כפיים לטעם הזה. העובדה שהמחשוף- מפשעה הזה הוא מאוד טרנדי ופופלארי, לא הופכת אותו (ואת הלובשות אותו) לאייקוני אופנה. טראש הוא טראש גם אם קוראים לך ג’יי לו. או אורית רחמים

 

01/12/2015 השפתיים של קיילי

מתישהו, מישהו, החליט ש-להתאבזר בזוג סופגניות שהולחמו זו לזו ולקרוא להן שפתיים זה הכי. מאז אותה החלטה מפוקפקת זרם הרבה בוטוקס בנהר, וכל מי שרוצה ויכולה התייצבה אצל “דוקטור תזריק לי” וביקשה מילוי.

בינתיים התרגלנו למראה הברווזי הזה. היקום נמלא ברעיותיו הפוטנציאליות של דונאלד דק, וכריות על תקן שפתיים הן ציוד בסיסי לכל סלפי מוצלח. זה אפילו כמעט לא נראה לנו מוזר…

בסופו של דבר, אני אומר, אתן נשים בגירות, נבונות ועצמאיות, תעשו עם השפתיים שלכן מה שאתן רוצות. או כמו שהיינו נוהגים להתריס בילדותנו “הפה שלי ברשותי”. אז בבקשה.

איפה נחצה הקו של “זה לא העסק שלי”? כשמדובר בהרחבת הטרנד למחוזות הילדות. בדיוק כמו בעניין שלטון הרזון – כשנשים בוגרות מחליטות להפוך את גופן לגבעול סלרי, מילא, זכותן. כשילדות קטנות מצטרפות אל “משחקי הרעב” זה הזמן לצרוח “לא”.

אז ככה – שוב אפשר לשחק במשחק האהוב “תאשימו את הקרדאשיינס” והפעם הנאשמת הראשית  היא הנצר הכי צעיר והכי-שפתיים של המשפחה – קיילי.

כל הבנות רוצות להיות קיילי ג’אנר. או ליתר דיוק – להיות הפה של קיילי ג’אנר. ולגדל כזה פה, מסתבר, זה הרבה יותר קל מאשר לגדל תודעה פוליטית, למשל.

אפשר לעשות את זה עם פקק. כן. 30 שניות של מציצת פקק מנפחת את השפתיים. עובדה – היו-טיוב מפוצץ בסרטוני “נפחי זאת בעצמך”. זה נקרא “אתגר קיילי ג’אנר” (זוכרים את האתגר ההוא עם ה-לשפוך על עצמך מים, אז כזה, רק בכפול טיפשי). ועכשיו רק צריך להעלות לרשת, לקטוף מיליוני לייקים ותגובות של “וואי, מאמממממת שאת”, ולהיות ברווזה מאושרת.

לשיטה יש אמנם כמה תופעות לוואי – שטפי דם, נפיחות מוגזמת, חוסר סימטריה, אדמומית, או אפילו נמק, אבל שטויות, מדובר בקיילי ג’אנר!!! אולי גם עלינו יעשו סדרת ריאליטי. (כל מה שנדרש זה רק לשנות את השם למשהו שמתחיל ב-ק’ ולמצוץ פקק)

פקק-2 קיילי ג’אנר – להעריץ את השפתיים

פקק

 

13/11/2015 המהפח

 

מהפך

התכנית הכי מיותרת בארץ (נו, טוב, יחד עם “איט גרלס” הנלעגת שנותנת פייט ראוי ב’הוט’) חוזרת לסיבוב נוסף. הפעם בניצוחה של יעל-בר-זוהר וכפילת אשת ראש הממשלה הלא היא סנדרה רינגלר.

מופע אימים של עילגות אין סופית, המון-המון בלונד, ותועפות של טעם רע. לצפות ולבכות ולהזמין כרטיסי טיסה ללא-חשוב-לאן, העיקר שאין בו יב”ז.

זה כל כך עלוב שאפילו לכתוב על זה נראה לי אכזרי כמו לבעוט בסוס מת. אבל העובדה  שהרדדת הטלוויזיונית הזו היא מראה מדויקת לאופן שבו שכבת גיל מסוימת מדברת-מתעניינת-מעריכה…מחרידה את שנתי בלילות.

כי המוצר העלוב הזה הוא ניצחון הסטייליסטים על כל מה שהוא נכון ונבון. הסגידה לנראות, ההאלהה של ההתעסקות בחור התחת (המטופח) של עצמנו,  הפלסטיקיזציה של היופי.

המעשים שהם עושים בשפה העברית, הם לא סתם מגונים, הם פליליים. הם דוברים “עילגית” שוטפת, שעטנז מקומם של עברית, אנגלית, ושיבושי לשון.

מכפילים –”ליגה ליגה”, “משו משו”,  ואז מקצרים – “משקף”, “מכנס” (ושיתאים ל”כפכף”, כמובן).

ולנצח שלושה פעמים, ולעד עשר שקל.

האנשים האלה נטשו לגמרי את האמצע. השפה שלהם, כמו קיומם כולו, מתרחשת רק בקצוות – או מאמממם או מגעיל. כאילו השימוש הגורף בסופרלטיבים יהפוך את החיים שלנו כאן לפחות נוראיים.

“למדנו והחכמנו” מבטיחה לנו יעל בסיום כל פרק משימות בו מסביר לנו מישהו לא חשוב, איך לעשות לשפתיים שלך משהו לא חשוב, ולהתאים אותו לחגורה. על הדרך יקפידו אושיות ה-ביוטי להעליב את הקנדידטית המתהפכת, את עור פניה, טעמה האופנתי, צבע שערה, וכמובן, לקרוא לה שמנה בהמון תחפושות מילוליות.

בין חצץ לשוני אחד למשנהו אנחנו מוצפים בתוכן שיווקי, מהזן הכי חסר בושה שנראה על המסך. פרסומות במסווה של…פרסומות. אפילו להסוות לא מנסים. הרי ברור לכל שהתכנית משודרת למטומטמים בלבד, אז למה להתאמץ?

לכל ג’וק שמופיע בתכנית יש “וויזן”, לכל שממית “לוק”. כי, אל תראו אותן ככה, לכל חיה ורמש יש מורשת קוסמופוליטית, באינגלישית רהוטה.

ועכשיו הרגע לו חיכינו (מסבירה-מרימה לנו היב”זית הנרגשת) זאת אומרת – מרימים את המסך, היישר לתוך ה-”וואו-וואו-אני לא מאמינה. וואו-וואו” שכו-לם משתתפים בו – המשודרגת, המשדרגים, אפילו כתוביות החסות עושות וואו. כי באמת, זה מדאים, וואו.

ואם זה לא היה ברור מראש – הבנות שעברו מהפך נראות בסופו הרבה פחות מגניבות, צעירות, או יפות. וכל מה שאני רוצה זה להחזיר להן את בגדיהן המקוריים, לשטוף את הצבע מפניהן ומשערן, לחבק ולומר – לכו, תחיו.

11/11/2015 המלכוד האופנתי של השמאל

בזמן שצפיתי בהמון-אנשים-טובים שמילאו (חלקית) את הכיכר בעצרת לזכר רבין, נחתה על ראשי לפתע  התובנה הבאה – הסיבה שאנחנו, ה”סמול”, לעולם לא נגיע לשלטון, נעוצה באופן שבו אנחנו מתלבשים. זאת אומרת, בואו נשים את הבגדים על השולחן – אנחנו לא יודעים להתלבש. בכלל.

פלח אוכלוסייה שחושב שקרוקס הוא מנעל לגיטימי, לא ראוי להיות בצד שאומר לאנשים אחרים מה-טוב.

זה לא סתם טעם רע. זה סימון האסתטיקה כדבר שאין בו חשיבות. כי מה הוא ג’קט גזור היטב לעומת אידאולוגיה, או אג’נדה, או “אכיבוש” (או משהו אחר שמתחיל ב-א’ ונגמר בתלתלים מיוזעים ושרוואלים).

גם אם אתם יפי הבלורית והתואר (כמאמר המשפט הידוע “כל הכוסיות בשמאל”), למה לכסות את כל הנוי הזה בסמרטוטים?

אז בבקשה, תתחילו להפנים –  ”מרושל” זה לא שם של סגנון מקובל, “מקומט” זה לא מצב צבירה תקין של חולצה, ו”דהוי” זו בדיוק התכונה שתרחיק אתכם משולחן הממשלה.

ג’קטים מפוליאסטר (עם או בלי פסי סיכה) ישאירו אותכם בכיכר לעוד מאה שנות אופוזיציה, ובנות עם פונצ’ו של “ואם יהיה קריר”- זה אולי מחמם, אבל ממש לא שלטוני.

אין לי דרך קלה לומר זאת – הבחירות האופנתיות, הן של המלרלרים על הבמה, והן של המתגודדים ברחבה, זועקות לשמים – “אנחנו לא רלוונטיים”.

אז הנה ההבדל כולו בקליפת אגוז –

עצרת-גבעות1

את ההיפסטרים החדשים תמצאו על הגבעות. כיפות, פאות, וציציות שולטותתתת!! הם לא נראים הכי נקיים בעולם, אבל הייי, גבעות זה מלכלך ,

בוזואים

ומנגד. ליד השולחן של “הכי-לא-מגניבים” – הבוז’יס. עם המכופתרות הלא-משילות. לא-סקסי, לא-סחבק, לא מנצח.

עצרת - בנות

וגם השולחן של ה”בנות”- כמה עצוב וכמה משעמם. העין מתחננת לאיזה כתם של צבע, צעיף, סיכת ראש, משהו…אבל כלום. נאדה. הפיהוק שמפהק הפיהוק.  כל כך הרבה “צדקת הדרך” וכל כך מעט טעם-אופנתי-משובח. ככה לא בונים קואליציה. (וגם לא קולקציה, אם כבר…)

**

אז אני אומר – אתם רוצים להיות צודקים? תמשיכו ככה. אתם רוצים לעשות שינוי, אמיתי, שלטוני? להחליף את שרפרפי האופוזיציה בכורסאות המפנקות של השרים? תתחילו להתלבש כמו שצריך.

26/10/2015 כל בחורה צריכה שיהיה לה

בר רפאלי (כן, שוב היא) שמה לב, כנראה, שעברו כבר שבועיים מאז החתונה ואף אחד לא מדבר עליה.

כולם עסוקים במחבלים, בפליטים-שחושבים-שהם-מחבלים ובהיטלר, ושום מילה על בר. וזה, ללא ספק, מחדל נוראי שראוי שניענש עליו בסגירת המתחם האווירי, למשל. רני רהב – לטיפולך.

אז בינתיים, כדי לחמם קצת את העניינים הקרירים, בר העלתה לעמוד הפייסבוק שלה (ההוא שיש לו כמעט שלושה מיליון עוקבים) + לפרופיל באינסטגרם (1.9 מיליון עוקבים), תמונה שלה עטופה במעיל עור והוסיפה את הכיתוב – : ”Every girls must have- Leather and stripes”. פסים ועורות לנצח. או במילים אחרות – “טבעונים, בואו תיכנסו בי”.

Screenshot_2015-10-26-07-26-36

אז ראשית – סליחה?!! למה מעיל? מה עם עוד תמונות בביקיני ממסיבת הרווקות ההיא?

ושנית – נו, ב’מת.

אם יש משהו שבר יודעת לעשות (חוץ מלהיות הכי בלונדינית שיש לנו ברפרטואר) זה להבעיר אש. והיא גם יודעת שבמונחים של “לעשות רעש”, אז ברור שלפתוח חזית מול הטבעונים זה הכי דציבלים שיש. כי אלה, הטבעונים, מומחים ב-להיעלב עוד לפני שהעלבון נולד, וגם ב-לשנוא, חזק ובכוח, הם ממש ממש טובים.

אז באופן לגמרי לא מפתיע הפך הדף של בר לזירת גידופים שנעו על המנעד המקובל של “גועל נפש, תתביישי” ועד “בהמה, תמותי”. כי ככה אנחנו הכי אוהבים את הטוקבקים שלנו – מעודנים ומרומזים. בריטים-סטייל.

בין לבין, מספרים, זורמות תלונות לעמותת “תנו לחיות לחיות” שדורשות גינוי באו”ם, הריסת בתי מקורבים למשפחה, והתחייבות אישית של בר ללבישת פוליאסטר בלבד מכאן והלאה.

כי חוץ מלהיות מעודנים, גם בפרופורציות אנחנו חזקים.

אמירה מיותרת של בר רפאלי? ודאי. התפלקה לה ככה סתם, בלי כוונה? הרשו לי להרים גבה ספקנית.

בר רפאלי ממצבת את עצמה, כבר שנים, בתפר הזה שבין המאמי הלאומית לבין מושא השנאה האולטימטיבי שלנו. זוהי דרכה, והיא צולחת לה, ביג-טיים. “היא לא עשתה צבא, אבל היא עשתה את ליאונרדו די קפריו…היא לא נחמדה לפפראצי, אבל היא נחמדה לציון ברוך, היא מתחתנת, אבל לא איתנו…” ככה. אוהבים לשנוא ושונאים לאהוב.

אז גם מעיל העור, מן הסתם, הוא עוד פרובוקציה לצורך יח”צ.  ושוב, החשודים המידיים (טבעונים, פטריוטים-מיליטנטיים, פותחני שמיים, בלונדופוביים… תבחרו) משחקים לידיים שלה כאילו היו רובוטים ממושמעים.

אז, טבעונים יקרים – אנחנו איתכם במאבקכם הצודק, ברור, אבל בחייאת, תבחרו את המלחמות שלכם (ותתפטרו מלעבוד-בחינם במשרד יחסי הציבור של בר רפאלי)

*

בינתיים הודיע בנימין נתניהו, שממחקרים היסטוריים אחרונים, עולה שאמנם בר לבשה מעיל עור, אבל זה המופתי של ירושלים שהכריח אותה.

22/10/2015 "אובר-סייז" – במובן הרחב של המילה

האופנה, שוב, מצביעה בעד טרנד האובר-סייז. כ-ל המעצבים, על כל המסלולים, באופן כמעט גורף,  הציגו בגדים שלוקחים מרחק מהגוף שמתחתם.

הצמודים, המחויטים, העוקבים, נדמה שנעלמו ממפת האופנה לטובת כל מה שנראה כמו אוהלים נודדים ורגליים של פילים.

לפני שאני ממשיך, בואו נשים את זה על השולחן –  אובר-סייז זה ל-רזות.

רחב וגדול זה לא מטשטש ולא מסתיר, להיפך, זה מרחיב ומגדיל. זאת אומרת – מלאות-גדולות- אמיתיות (ושאר תחפושות למילה האסורה “שמנות”) התרחקו מבגדים שמתרחקים מהגוף.

תקראו לי שמנופוב, תקראו לי מיזוגן, תקראו לי אתי רוטר מקסטרו, ועדיין – אוהלים נראים טוב רק על נשים רזות, מאוד. העובדה שהטרנד הזה מסרב להרפות אחיזה כבר כמה וכמה עונות, רק מעיד על מה שכולנו כבר יודעים “העולם שייך לרזים” (ולצעירים, ולעשירים, או בקיצור לכל אלה שהם לא אנחנו)

זה נוח? ברור. לגמרי נמאס לנו שחונטים אותנו במדי לחץ מוסווים כמכנסיים. אחרי שנים של כניעה ל “אני עדיין נושמת, תביאי את המידה הקטנה יותר”, אפשר סוף סוף לנשום לרווחה

יפה, מחמיא, סקסי? מממ…פחות.

אז מתי החליף הנוח את היפה? ומתי הפסקנו (הפסקנו? באמת הפסקנו?) להאמין שבשביל יופי צריך לסבול.

מותר להודות – צמוד זה מלחיץ. כל הלייקרה הזו שמשקפת, צמיג צמיג, את ה”לא-עצמות” בגופנו, היא משהו שהעולם יכול להסתדר בלעדיו

בדומה לתחושת המחנק מול מחזר להוט ודביק מידי, גם בעניין הבגדים אנחנו רוצים קצת “ספייס”. הגיוני. גם הבעיטה במוסכמות המקובלות לפיהן על האישה להתאים את הנראות שלה לפנטזיה גברית המושתתת על עולם התוכן של סרטי פורנו, בהחלט מרעננת.

מצד שני, נראה לי, שהטרנד הזה, יותר משהוא “בעד נוחות” הוא “נגד חשיפת יתר”

הסתכלו סביב – אנחנו מוקפים בהמון של דמויות עטויות מינימום בד ומקסימום עור חשוף.  עירום חלקי כבר לא עושה עלינו רושם. האובססיה לחשיפה לא עוצרת רק בגוף. אנחנו חושפים הכל, בכל מקום, מול כל אחד. הגבול בין ה”פרטי” ל”פומבי” נשחק עד דק.

ילדות-של-תיכון מעלות תמונות סמי-פורנוגרפיות לפרופיל שלהן בפייסבוק, אנשים מפיצים ברשת תיעוד של אונס קבוצתי על הבר. הכל חשוף ומדמם ומוגש בקלוז-אפ גרפי.

אולי ה”אובר-סייז” הוא לא רק חזרה לנוחות, אלא גם ניסיון לחזור לפרטיות שנפרצה. להגיד – די. לשים גבולות, להחזיר לגוף את בידודו הנגזל.

over-2

03/09/2015 חייבת-שיהיה-לך-את-זה

לכבוד השנה שמתחדשת ולכבוד התלושים לחג ולכבוד פעמי הסתיו (שכמו אלה של המשיח, רק מדברים עליהם, לא רואים) וגם סתם ככה, אני משחרר פה מחדש את רשימת ה-מאסט-הב בארון. שמינייה בסיסית שאי אפשר בלעדיה. וכדי שלא יהיו לבד, גם אל אלה שכדאי שממש-לא, ואפילו כאלה של נו, שיהיה.

מתחילים –

חייבת שיהיה לך

t-1

ג’ינס שווה – להשקיע!! אחד כזה טוב, של חברה מוכרת (לא, לא ביזל, לא ליגייס, ולא ארפני. את החיקויים תשאירו לשני כהן ב”ארץ נהדרת”) – כחול כהה. בלי שפשופים, בלי נצנוצים ובטח בלי ריקמת דרקון על הירך.

והכי חשוב – להתאים לגופך. במילים אחרות – כשאת נכנסת לתא המדידה, נא להשאיר את הפנטזיה של “כולם אומרים לי שאני שתי-טיפות-מים בר רפאלי” מהצד השני של הוילון. להישיר מבט אל הלבן שבעיניים והלבן שבירכיים שמביטים בך חזרה מהמראה. שהם ימצמצו ראשונים.

להימנע מהקצוות – לא סקיני ליויתנים ולא אוהל סיירים. יש הרבה גזרות בין-לבין שיעשו עמך חסד גדול. איך יודעים? ככה – אם את נראית בג’ינס כמו אמא שלך – ותרי. מצד שני, אם את נדרשת לקולפן גזר כדי להשתלף ממנו החוצה – ותרי גם.

לא נמוך, לא גבוה, שלוש אצבעות מתחת לפופיק. וקפל במכפלת. ברור.

t-2

שמלה-שחורה-קטנה –מהפן החיובי – אפילו קוקו שאנל אמרה שכל אישה צריכה אחת כזו בארון. מהפן החיובי-פחות – בינינו, לכמה אירועים מהסוג הדורש את ה L.B.D את כבר מוזמנת? כי לצורך איסוף ילדות מהחוג לבלט, זה לגמרי בקטגוריית אובר-דרסד.

אם כבר החלטת להשקיע, אז – בלי קישוטים, בלי מחשופים שניתוח האפנדציט שלך מנופף לשלום דרכם, עד קצת-מעל-הברך, ולא סינתטי. באקלים הישראלי של עשרה-חודשי-קיץ בשנה, סינתטי הוא ניק-ניים לבית מרחץ טורקי.

t-3

חולצה לבנה מכופתרת – אפילו אם את לא עורכת דין, שרייני לך שתיים-שלוש כאלה בארון.

עשויות כותנה, מגוהצות למשעי, וארוכות שרוולים (!).  קצרות השרוולים מותרות לנהגי אוטובוס ולאנשי ההתיישבות העובדת בלבד. הלבנה המכופתרת היא כמו קנבס ריק. ה-מה-שמסביב (ומלמעלה ומלמטה) קובע את התוצר הסופי – עם ג’ינס וקרדיגן אובר-סייז, או מתחת לחליפה מחויטת.

t-4

חזייה בצבע עור – מכאן מתחילים. חזייה היא לא תחליף לכירורגיה פלסטית אבל היא בהחלט נועדה לשדרג את המתנה שנתנה לך אמא טבע – לאסוף, להחליק, להרים.

אז – לא להתפשר. ובעיקר – לא לסמוך על המספרים והאותיות שפיזרו היצרנים באקראיות של פטרוזיליה-על-הטחינה ולמדוד כראוי. ואם זה כרוך בשיעור פילאטיס מאולתר מול המראה שבחנות, אז כן, ידיים למעלה, לצדדים, להתכופף, וכל הבוג’ראס.

t-6

בלייזר – למרות השם נוטף האייטיזם, מדובר בפריט רצוי מאוד. אז ברור שלא מדובר בחבר-למסע של טרנינג מנוזל בדרך לקנות חלב וסיגריות במכולת, אבל אין כמוהו לקפיצת מדרגה בענייני לוק.  פה צריך ללכת על הכי-לא-מתאמץ – מחויט, צר דשים, צבעוניות סולידית ובד איכותי.

t-7

מעיל טרנץ’ – הקלאסיקה מבית היוצר של “ברברי” היא האופציה המעילית הכי נחשקת. גרטה גארבו, המפרי בוגרט, וקתרין דנב, וכמובן קיאנו ריבס ב”מטריקס”, הם מי שלקחו את הטרנץ’ והפכו אותו לטרנד.

מאז ועד היום הוא הכי קרוב לבית המלוכה הבריטי שתוכלו אי פעם להיות. (מצד שני, הנסיך הארי עדיין פנוי, כך שאין לדעת)

הוראות שימוש – הטרנץ’ לא אמור להיגרר אחריך על הרצפה, לא מדובר בגלימת הכתרה של האפיפיור  אורך-עד-הברך, יספיק. המראה אמור להיות ארוך וצר ולכן  כן – עם סקיני, לא – עם חצאית בלון.

עצה למקומרות – אל תתכפתרי. אחרת יש מצב שתיראי כמו מיני-בר במלון פאר.

t-12

טי שרט חלקה – מהסוג המשובח. הטי-שרט צריכה להיות ממשפחת ה- “נעים לי” – 100% כותנה, בלי שמץ של לייקרה ובלי כתמי טחינה. בקיצור – ממש-לא שלוש במאה בסלסלות של המגה.

אם עברת את גיל 14, יש להימנע מדפוסים של מיקי-מאוס או מכיתובים “משעשעים”

t-9

קרדיגן – הכי מנצח. אם יש משהו שסרוג בול על הסתיו-חורף ישראלי, זה הקרדיגן. עוטף אותך ברכות ומכין לך סנדביצ’ים בבוקר לעבודה (אה, אופס, לא. זו אמא).

קווים לדמותו  האידאלית– רך, צמרירי, מגיע עד אמצע הירכיים, ומאובזר בצמד כיסים. שחור זה תמיד טוב, אבל גם אופציות צבעוניות יתקבלו בברכה.

לא – הדפס נמר. בשום-פנים-ואופן-לא – הדפס נמר עם אפליקציית פאייטים.

***

וכדי שאני לא אקבל הרעלת סוכר מכל הנימה החיובית הזו, הנה כמה שצריכים ללכת

חייבת לזרוק

מגפיים של UGG – די. ברצינות, אין כבר כוח לזה. אני יודע, זה נעים שאינדבריםכאלה, ממש ללכת על ענן, אבל למען השם, זה נראה כמו רגליים של הוביט. סקסי כמו מגרפה בברך ומקצר אותך בחצי-מטר כמו כלום.

אז נכון שתמיד מנחם לראות עוד מכוערים שהצליחו,(חוץ ממרק צוקרברג), אבל זה לא אומר שחייבים לתת להם לישון אצלך בארון.

טוניקות – זה לא מטשטש לך את הבטן, זה לא מחביא לך את התחת. מסוג הבגדים שלא סגורים על עצמם “אני חולצה או שמלה?” משברי זהות יש לנו משל עצמנו, לא צריכים גם בארון.

בכלל, “בגדים שלא יודעים מה הם רוצים” הם המקבילה הטקסטילית של “לא בנוי לקשר”. לא אוהבים!!

קולור-בלוקס – השטות הזו ששלטה כאן בשנתיים האחרונות? אז מסתבר שנשאר לנו עד המון מלאי במחסן, נביא את זה שוב ונקרא לזה “רטרו”.

אז ככה – כל מי שהאמינה לדורין- אטיאסיות שאמרו שחתוך לרוחב זה מגביה ומרזה, מגיע לה לגמרי שיעשו עליה את הסיבוב הנוסף של הטרנד הזה שמסרב לגווע.

t-11

חולצות קשירה – נכרכות מסביב לחזה, עושות עיקוף על המותן, מושחלות בצדדים, מצטלבות על הגב…ואיכשהו את תמיד נשארת עם קצה אחד ששואל את עצמו  ”ועכשיו, איפה אני נקשר??”. בקיצור – סודוקו – הגרסה הביגודית. אם היינו רוצים לאמץ את המוח היינו יושבים עכשיו על מלגת מחקר במכון ויצמן ולא מתעסקים באופנה.

לא חייבת, אבל נחמד שיהיה.

אוליגרך צמוד, עוזרת שגם מבשלת, מסג’ תאילנדי, חמות אילמת. קו ישיר לאלוהים.

 

05/08/2015 יאללה, לכי, מכוערת, מי בכלל רצה אותך…

מכירים את התגובה הגברית-הישראלית המקובלת להתמודדות עם דחייה?  ”יאללה, לכי, מכוערת, מי בכלל רצה אותך??” איכשהו, רוב התגובות לסאגה המעייפת של קסטרו נגד מידה 42,  נשמעים כמו וארייציות על המשפט הזה בדיוק – “תחנקו עם המידות המוגבלות שלכם, הבגדים שלכם ממילא מכוערים…” – אז ראשית, זה לא נכון, ושנית התגובה הנעלבת-מפונקת הזו היא, מבחינתי, הסיפור האמיתי.

למי שבמקרה בילה את הימים האחרונים בפלנטה אחרת (ממוזגת יותר, אני מקווה) הנה תקציר האירועים –  המייסדות של עמוד הפייסבוק אין לי מה ללבוש- מלכוד 42   – מאיה בנבנישתי ונועה בן סעדיה נפגשו עם מנכ”לית ‘קסטרו’ אתי רוטר כדי לדון בענייני מידות (טובות ורעות). המפגש הזה לא עלה יפה. הבנות נעלבו המנכ”לית הרגישה מותקפת. תובנות המפגש הועלו לדף הפייסבוק ברשומה נסערת וחמוצה מעלבון. לטענתן, אתי רוטר קראה להן “שמנות ומכוערות” (לא באמת, רק בלב, שלהן) ושלחה אותן לחפש פתרונות לבישים ברשתות אחרות. בשורה התחתונה (והלא באמת מפתיעה) ’קסטרו’ ימשיכו, כנראה, לייצר בגדים לנערות רזות.

אז, מצד אחד – ברור, עולם האופנה מתעלם מנשים מלאות. בדרך כלל הוא מציע להן לבחור בין אוהלים מחד, לבין סקיני-לוויתנים מאידך. וזהו. כבוד גדול לא עושה האופנה למי שלא מצייתת לסטנדרטים של “הרזון הנכון” ועל-הדרך היא גם יוצרת זהות מעוותת בין “שמנה” ל”מכוערת”.

מצד שני –  ’קסטרו’ היא לא גוף ממשלתי וגם לא עמותה שחרתה על דגלה את ביטול עבדות הרזון. היא עסק כלכלי שרוצה להרוויח. ואם הם החליטו שמתאים להם להפוך לרשת נישה שמכוונת לנערות דקות, במקום ל”הלבשה לכל” ?– זכותם המלאה. ? הם לא אמורים לספק דין וחשבון מתנצל לאף אישה, באף מידה.

אתי רוטר פנתה אל מייסדות עמוד הפייסבוק מיוזמתה, כדי “לקדם הבנות חדשות”. אני לא חושב (תקנו אותי אם אני טועה) שההזמנה הגיעה עם התחייבות ייצור כאלה ואחרות. כמו בכל פגישה עיוורת,  לפעמים זה מוביל ל”הפלי אוור אפטר” לרוב זה נגמר שם, עם כוס קפה פושרת וידיעה ברורה ש-זה לא זה. אנחנו לא עושים שיימינג פייסבוק רב משתתפים אחרי כל דייט שלא צלח.

מדובר בהחלטות עסקיות. אנחנו יכולים להתרעם, אנחנו יכולים גם להחרים באופן אישי, אבל שיטת ה”יורים ובוכים” מיותרת. וגם חצופה.

איך פתאום נראה לנו ממש בסדר להידחס אל תוך ארנקו של הזולת ולספור לו את הכסף?  במסגרת אותה שיטה מאחלת טל גלבוע (הטבעונית-הלוחמת-בדרכים מ”האח הגדול”) לשרי אנסקי שתפשוט את הרגל. כי מיזם האוכל החדש שלה נופל מהסטנדרטים שהציבה לו היא, טל גלבוע.

ממש לא אכפת לי אם רשת אופנה מחזיקה במצאי שלה מידה זו או אחרת, וגם לא באתי לנקום את עלבון המכנסיים מחנויות שמוכרות רק שמלות (למשל). כי הבעיה העיקרית, לטעמי, בכל הסיפור הזה (ובסיפוריו התאומים) היא ההתבכיינות האוטומטית ותרבות ה”מגיע לי”.

אז ככה – יש היצע גדול ומכובד של בגדים בארץ לכ-ו-ל-ם. אתם יכולים ללקט מחנויות המעצבים הישראליים (יאללה, תעשו טובה, קשה להם) וממדפי הפלא של הרשתות הזרות, ומהחנויות הנישתיות, ומאלה המתמחות, ומהחנויות האינטרנטיות, וגם מהרשתות כחול-לבן שמלבישות את גל-גדות-אבל-לא-רק. בקיצור – המצאי קיים, הגיוון גם, רק צריך לקחת אחריות. אישית.

לא טוב לכם ב’רנואר’, תחצו את המדרכה ל’קסטרו’. צפוף לכם שם (בבגדים), אז ב’זארה’ פועל אותו מזגן. ואם אתם חושבים שטווח המידות של ‘ברשקה’ מעודד אנורקסיה, דברו עם הילדים שלכם על תזונה נכונה. והדירו את רגליכם ממקומות שאתם מרגישים בהם לא נוח – כמה פשוט!

בסופו של יום – לא מתאים לכם, אל תקנו. אבל צאו מכיסם של המוכרים, ובעיקר תפסיקו להתבכיין ותתחילו לייצר את האלטרנטיבות הרצויות לכם, בעצמכם (והופ. בלי שהתכוונתי, יצא לי פוסט פוליטי…)

21/07/2015 שקוף שזה שקוף

 

עולם האופנה החליט ש-שקוף.

ומה שלא שקוף, חשוף, העיקר לשחרר כמה שיותר עור לאוויר העולם. גם אם העור הזה שייך לסופיה,  ילדה בת 14, שכל הפייסבוק כבר עשה עליה את מנת הצדקנות היומית שלו, וצקצק עליה לעייפה, אז אני אפילו לא אנסה להיכנס פה לעובי הקורה ההיא…

shakuf-sofia

(סופיה על המסלול של ‘דיור’ – צל הרים כהרים?)

אבל זה לא רק בית דיור והגאווה-הלאומית-שלנו-מתוצרת-חולון. יותר ויותר מעצבים החליטו ליישר קו עם מגמת החיסכון בבד ויצאו אל הבמות לנפנף בפטמות . לא שלהם, כמובן, של הדוגמניות.

כדי לא להסתבך עם עירום מוחלט (שהרי אותו אי אפשר למכור כבגד) רוב המעצבים עקפו את הבעיה עם “שקוף” – זה שמגיע בצורות מגוונות – וואל, תחרה, רשת, שיפון…המון שמות שתכליתם אחת – להראות את הציצי.

shakuf-gucci(מתאווררים על הבמה בתצוגת האופנה של גוצ’י)

ברור, זה ממש לא חדש. הקיץ מביא אתו תמיד הקלה בעומס הבד, ובואו נודה, האופנה מעולם לא ניזוקה כשהיא תורמת את חלקה להעלאת מפלס החרמנות הגברית. רק שהשנה נדמה שמדובר בהתגייסות גורפת לטובת מריירי הקיץ והקלת עבודת הפנטזיה שלהם.

ותתפלאו (או שלא), מאותו צד של הנאורות הפמיניסטית, אל מול הצועקות “פדופיליה” על גבה של דוגמנית-העשרה שנחשפה בשמלה-לא-באמת-אטומה על המסלול, ניצבות אחיותיהן שדווקא קוראות קריאה פמיניסטית של כל העירום המוחצן הזה. מבחינת  ”גופנו הוא שלנו, ורק אנחנו נחליט איך וכמה לחשוף אותו”. לבוש מאוורר, או אפילו עירום חלקי הוא בשום מקרה לא “הזמנה לאונס”. או במילים אחרות – נשים – אל תחביאו את גופכן, גברים – תשתלטו על עצמכם. אז, אולי אלה השיירים של “מחאת המכנסונים” התיכוניסטית, אבל מה שנכון נכון. הבעיה היא לא של הלובש, אלא של העין המתבוננת.

די ברור שהקישור בין הטרנד החשוף להתעוררות הפמיניסטית הוא קלוש במקרה הטוב. עולם האופנה לא נודע כזירה לקידום מאבקים נשיים דווקא, אבל (וזו דעתי הבלתי אחראית שלי בלבד) – כל עוד זה מרגיש טוב, לא נלבש בכפייה, ומאפשר לנו להעביר את הקיץ הגיהנומי בצורה קצת פחות מזיעה, אני לגמרי בעד (לנשים ולגברים גם יחד, כמובן)

כדאי כמובן ללמוד מה”זרים” איך עושים את זה “קום-איל-פו” ולחשוף בלי להיות וולגאריים. כי כשאנחנו מתרגמים לישראלית  את המגמה הזו, זה נגמר רע. ממש רע.

כמו למשל בהופעה המדוברת של עמית מכטינגר במה שכבר קיבל את הכינוי “שמלת התחת”. מעצב הבית של “לילהמיסט” הצעיר (והמוכשר דווקא) בן זייגר, החליט לשלוח אותה לאירוע מתוקשר “קומנדו” מתחת לשמלה שקופה לגמרי. עמית אמנם הצהירה ש-”בתור אייקון אופנה אני מחויבת לאיזה סטייטמנט” (נו, ב’מת?!) אבל המחויבות היחידה שאני ראיתי שם היא מחויבות לתועפות של טעם רע.

אז הנה, עמית מכטינגר מדגמנת “טעם רע מהו” בלינק המצורף 

כי בסופו של יום, ועם כל הכבוד, לא כולן ריהאנה

shak-1(ריהאנה לובשת את עצמה – צילום gettyimages)

02/06/2015  תקראו לו קייט

 הקרדאשיינס, המשפחה שהיא “המתנה שלא מפסיקה לתת”, קופצת מעל הפופיק של עצמה וחושפת את המהפך הסופי של אב-הבית, ברוס ג’נר – אז בבקשה – תכירו את קייטלין.

bruce-1

‘ואניטי פייר’ הוא המגזין המכובד שהתכבד בזכות לתת במה לחשיפת הבכורה. תחת הכותרת “תקראו לי קייטלין” מופיעה ג’נר בסדרת צילומים חושפניים למחצה כשהיא חושפת את סופו (?) הויזואלי של מה שהיה תהליך ארוך (ומתוקשר) בדרך להפוך מגבר לאישה.

לטובת מי שחי על הירח בעשר שנים האחרונות יש להסביר שברוס ג’נר הוא אבי המשפחה ששולטת בעולם הריאליטי האמריקאי, הגילטי טראש הכי ממכר שמייצר באזזזזים בתדירות של יתושי קיץ. מדובר כמובן במפעלות קים קרדאשיין שמנתבת את עצמה ואת משפחתה המורחבת אל הצמרת בעזרת ישבן מפואר, קלטת סקס ברזומה, שערוריות נפיצות בהמוניהן, ונישואים מתוקשרים ל-קניה ווסט.

את התמונות במגזין צילמה הצלמת המוערכת אנני לייבוביץ’  וג’נר לבושה שם בבגד גוף נועז שנותן פייט מפואר לשמלות-שהן-אריזות-ואקום בהן נוהגת להתהדר קים.

לצילומים קדם ראיון “ברוס מדבר על הכל” עם דיאן סוייר בחודש אפריל, שם חשף ג’נר בן ה-65 (אז, עדיין ברוס) את התהליך שהוא עובר ושם קץ לחרושת השמועות שליוותה את התהפוכות הפיזיות שהוא עבר במרוצת השנים האחרונות. באותו ראיון סיפר ברוס שכבר בגיל 7 הוא החל ללבוש שמלות של אמו ואחותו וחש זר בגופו שלו. הוא גם התייחס בפתיחות לנטיתו המינית ואמר שמעולם לא נמשך לגברים וככל הידוע לו הוא הטרוסקסואל. מבולבלים? גם אנחנו, אבל בסופו של דבר – זה עסקו ועסקו בלבד. העובדה שהוא משתף את העולם בתהליך, אין פרושה, אני די בטוח, הזמנה לשכשך בתחתוניו-תחתוניה.

כראוי לרכיב במעצמת התקשורת שהיא, מכונת יחסי הציבור המשפחתית תקפו בכל החזיתות. לצילומים עצמם נלווה גם וידיאו-קליפ המתעד את “מאחורי הקלעים” שלהם. למרות הנטייה להתייחס בציניות לנצח נצחים לכל מה שמגיע לתקשורת מנציגי המשפחה, ולדמיין את הדולרים הנספרים בחדרי המדרגות אחרי כל “חשיפה אישית”, את הסיפור של ג’נר אני קונה לגמרי. היא נשמעת כנה, נרגשת, ואותנטית, ולרגע אחד אפשר ממש לשכוח שכל הטררם התקשורתי שמסביב, שווה הרבה כסף.

כשהיא מספרת על החופש להפסיק לחיות בסוד מהבוקר עד הערב, אני מאמין לה.

גם קים מפרגנת, ולמרות שהחשיפה הג’נרית קצת עמעמה את הרעם של הודעת ההיריון שלה מאמש (סליחה, אתם לא יכולים שם להסתנכרן בנושא הודעות דרמטיות לתקשורת??) ומצייצת בטוויטר מחמאות בעניין הלבוש, האיפור והשיער. ואילו הבת הדוגמנית קנדל ג’נר כותבת פשוט –

“תהיי חופשיה עכשיו ציפור יפהפייה”.

25/03/2015 האושר עולה קומה

דורות של שואלי שאלות ומחפשי תשובות, מחבקי עצים ומשנני מנטרות עסקו בשאלת ה-אושר מהו, ואיך לעזאזל מוצאים אותו.

כמה זמן יקר בוזבז, כמה עצים חובקו לשווא. כי לקניונים של קבוצת עזריאלי יש תשובה מושלמת,שאפילו כוללת גם ג’י פי אס ממוקד – “האושר עולה קומה”. וליתר דיוק לקומת המותגים החדשה של קניון איילון.

כך מפרסמת קבוצת עזריאלי את קומת המותגים החדשה שלה בקניון איילון. ואם אתם מתקשים בהבנה – יש שם נעל (מה נעל?? מולטי-נעל) ולידה אישה מאושרת מאוד.

אבל רגע לפני שאתם רצים להפקיד את הכסף-שאין-לכם באחת מרשתות הפח של הקומה העליונה, עצרו. האושר המובטח מיועד לנשים בלבד.

קניון-1

אז ככה – בחלל התקשורתי מתקיים שיקוף של סטריאוטיפים גבריים ונשיים המתייחסים לא רק לאפיוניהם, אלא גם לתפקיד המצופה מהם –  גברים על ההגה, נשים במושב האחורי, מורחות ליפסטיק תוך כדי נסיעה.

כבר למדנו מזמן (מהפרסומות) שאישה טובה מתקשטת עבור הגבר. לנצח תהייה מאופרת, מסורקת, ארוזה היטב במיני, נעלי עקב, ומחשוף מתפקע (שייכנס אויר, מחניק פה שזה פחד). היא לא עבדה, לא הסיעה לחוגים, לא עמדה בפקקים. ממש-ממש לא בא לה להתכלב מול הטלוויזיה עם שקית של ביסלי גריל, בטח לא ללכת לישון. כל מה שהיא רוצה זה לעשות לך נעים ואז להגיש לך ארוחה של שמונה מנות. (בטח שהיא הכינה בעצמה, על העקבים, עם המיני, ברור)

הגברים, כדי להוכיח הכרת תודה, צריכים בתמורה רק לשלוח את האישה שאיתם למסע קניות בקניון. כי, כפי שלימד אותנו קניון עזריאלי במתקפת השיווק המעליבה הקודמת שלו – “כמה קל להיות מאושר”.

ואכן, מסתבר, זה לגמרי קל קל קל.  זאת אומרת, אם את אשה, זאת אומרת אם האושר הוא אכן נעל, או אם את נעל.

אז זה ה-”מה” וה-איפה, אתן כבר יודעות – הוא עלה קומה. רוצו, הוא עדיין שם, מחכה רק לכן.

19/02/2015 אנחנו זקנים, אנחנו יפים, תתרגלו לזה

 אתם  מכירים בוודאי  את הטענה הרווחת שאם איתרע מזלך ועברת את גיל הנעורים, אתה יכול להניח את הראש על איזה קרחון ולנדוד איתו אל האין-כלום. “בגילך??! אין לנו מה להציע. וסגור את הדלת אחריך כשאתה יוצא…”התרבות שלנו לא יודעת לחנך להזדקנות, ויותר מכך לא מאפשרת לייצוגים של זיקנה להיחשף ציבורית (איכס, כל הקמטים האלה…) כך שהעונש על בגידת הגוף הוא פשוט היעלמות.אנחנו כבר מותנים לחלוטין לזיהוי האוטומטי של נעורים עם יופי, ולכן הבחירות האחרונות של בתי אופנה גדולים בפרזנטורים “מקשישים”, מפתיעות (ומשמחות).זה התחיל עם ג’וליה רוברטס בת ה-47 שנבחרה לשמש כפנים של בית ג’יבנשי”. בית האופנה “סלין” צילם לקמפיין שלו את ג’ואן דידיון, עיתונאית וסופרת בת 80.  והזמרת ג’וני מיטשל בת ה-71, היא הפנים החדשות שבחר המנהל הקריאטיבי הדי סאלימן עבור המותג ”סן לורן”old-joniניתן לחשוב שגברים מזדקנים שפר עליהם מזלם יותר. בקולנוע, למשל, הם תמיד הורשו להתבגר באופן חופשי יותר מעמיתותיהן הנשים. הם גם צוותו לנשים צעירות מהן בעשרות שנים כי “זה מקובל”. שיער מכסיף ועיניים חרושות קמטים (כל מה שאסור לנשים) הם מקדם סקסיות מוכר כשזה נוגע לגברים על המסך. אבל בעולם האופנה המסורת הזו לא ממש תפסה. שם, במחוזות הלה-לה-לנד של בועת האופנה, גם גברים חייבים להציג פנים חלקות וגוף גבעולי.לא עוד.  מיכאל ברישניקוב, הרקדן האייקוני  (ולנצח המאהב הרוסי של קארי ברדשאו מ”סקס והעיר”) בן ה-67 מככב בקמפיינים של בית האופנה ‘ראג אנד בון’. והוא עושה את זה נפלא – באלגנטיות, באגביות, בהומור, וב’קוליות’ שאין לאף דרדק בן 18 עתיר קוביות בטן.old-barishold-bari2Photo By Andreas Laszlo Konrath

כן פתאום, הזקנים כובשים את השערים שהיו נחלתם הבלעדית של הנערים שבחבורה. אז שג’סטין ביבר ימשיך להכחיש “שיפור נפחים” בפרסומות לתחתונים של “קלווין קליין”. מ’כפת לנו?! אנחנו לוקחים חזרה את מה ששייך לנו. לוקחים את המושכות לידיים, ומראים לכל התינוקות האלה מאיפה משתין הדינוזאור.כי אנחנו -חכמים יותר, יודעים יותר, ויפים, כן גם יפים יותר.

11/02/2015 מה שאין לו מין

הטרנד ה א-מיני, או כפי שהוא מכונה היום “אופנה בין מגדרית” הוא הבשורה הכי לוהטת ל 2015. אז נכון, לא מדובר בתופעה חדשה, ומשחקים של זהות מינית מטושטשת כבר כיכבו פה לא פעם, אבל הפעם לא מדובר בזליגה דו כיוונית בין ארון הבגדים הגברי לנשי, אלא בלבוש שמסווה את  ההשתייכות המגדרית המקובלת לטובת שחרור מזיהוי עם מושגים של “גברי, ו”נשי”.

הטרנד החדש אינו עוסק בביגוד כפרובוקציה או כ”יצירת אמירה”, אלא להיפך, הלבוש הא-מיני הוא “הנורמלי” החדש. ונורמלי, מסתבר, הוא חוסר הרצון להתחייב ל”דבר אחד גדול” – ויהיה זה פוליטיקה, מגדר, או נראות פיזית.

למען הסר ספק – זה לא ‘קן’ שלובש את השמלה של ‘ברבי’, אלא ‘ברביקן” – אלה שמתלבשים כדי לאבד את זהותם הסקסואלית. או ליתר דיוק, יוצרים זהות אופנתית חדשה שאינה תלויה ב”אינסטלציה” של גופם.

על במות התצוגה כל זה בא לידי ביטוי במערכות בגדים זהות הנלבשות על גברים ונשים (שגם הם עצמם הופכים דומים יותר אלה לאלה). כמו גם שימוש באבזור שנחשב נשי לגברים – תיקי יד גדולים, טוניקות ארוכות, שורטס, וולנים ו- הזוועה הכי פופולארית של החורף הנוכחי – גרבונים לגברים.

min-dris van nottebmin-versace-2

(טוניקות וחצאיות – דריס ואן נוטן. גרבונים לגברים – ורסאצ’ה)

ה”מה שאין לו מין” אל תטעו, הוא לא משהו שנולד ונקבר על מסלולי התצוגות של מעצבים אקסצנטריים, בית הכלבו האנגלי “סלפרידג’ס” הודיע על פתיחת מחלקה א-מינית שתשתלט על שלוש קומות בסניף הדגל שלהם באוקספורד.

מי שמזוהה יותר מכולם עם המראה החדש הוא המעצב הבריטי הצעיר ג’יי וו אנדרסון  שמאחוריו שני שיתופי פעולה (ראויים ביותר) עם רשת “טופ שופ”. אנדרסון מלביש את הגברים והנשים בבגדים זהים. נקיים מסממנים מגדריים מובהקים.

אני מודה, בעיניים השמרניות שלי – סקסי, זה לא. אבל מגניב ומסקרן – בהחלט.

min j wmin2

האם הג’נדר בלנד הזה הוא הכיוון אליו צועדת האופנה או סתם גחמה חולפת – תחליטו אתם.

20/01/2015  ילד בן 9

תכירו את קורי נייבס, בן 9, אייקון אופנה ואושיית אינסטגרם (mrcory#) בעל 37,000 עוקבים.

בראיון שנתן להאפינגטון-פוסט הוא הגדיר את הסטייל שלו כ”אופנתי, שונה, בוסי, נחמד ואיכותי”. הוא  מציין כי הוא חובב חליפות, מכנסיים וחולצות פשתן, משקפיים, מעילי ספורט ונעלי אוקספורד, ושהוא נהנה לרכוש את הפריטים שלו בעיקר בחנויות כמו זארה, ראלף לורן, חנויות יד שנייה, טופשופ ו-J.crew.

“חליפה ושעון קלאסי – אם יש לך את זה, אתה מוכן לצאת לדרך” שטח מר קורי (שם הרשת שלו) את האני-מאמין האופנתי שלו.

בתמונות המלוטשות שהוא מעלה לאינסטגרם הוא נראה כמו גרסת בייבי לאיש עסקים – חליפות מחויטות, משקפי היפסטר, אפרו מתון, ופוזות נוטפות סטייל נינוח (מבוים בקפידה).

אפשר לתהות מה זה אומר על החברה של ימינו בה ילד בן 9 הופך לאייקון ומודל לחיקוי רק בזכות האופן בו הוא מתאים את מכנסיו הצהובים לבלייזר הנייבי המחויט שלו, אבל חייבים להודות שזה חמוד ומגניב.

cory-2

cory-1

***

והנה מי שדואג לסטייל ה-”אופנתי, שונה, בוסי, נחמד ואיכותי” של קורי נייבס. הוא גם בן 9, הוא גר בסין (או הודו, או בנגלדש), אין לו שם, ואין לו חשבון אינסטגרם.

בנגלדש-2

22/12/2014 שנת הקרדאשיינס – סיכום פשעי האופנה של השנה

הקרדשיאנס הם משפחת הפשע האולטימטיבית של עולם האופנה. מעולם לא בוצעו פשעי אופנתיים רבים ומגוונים כל כך על ידי קבוצה כה קטנה של אנשים.

הם ה-גלאם-טראש שרק אמריקה מסוגלת לנפק, הם הדעאש שהכריזו מלחמה על האלגנטיות, הם בעיקר, ההוכחה הניצחת שאפשר לעשות מיליונים משילוב של תחת גדול, שערוריות מין, ותועפות של טעם רע.  החבורה הארמנית-מטורללת הזו היא זו שעשתה לי את השנה.

ראשונה – המלכה האחת והיחידה – זו ששברה את האינטרנט עם צילום האחוריים המפואר שלה ולא החמיצה שום הזדמנות להידחס לתוך ניילון-נצמד-על-תקן-שמלה. קבלו את קים.

אסונות-6 קים

וכן, שוב היא נראית כמו מילוי של טאקו שמנסה לברוח מאריזתו.

ולא באמת חשבתם שאני אחסוך מכם את צדו השני של המטבע…

אסון-קים

המורשת הקרדשיאנית לא התחילה עם קים וגם לא תסתיים שם. הנה הצאצא הטרי ביותר של בית המלוכה הזה – התינוקת נורת’ ווסט (צפון מזרח, בתרגום לנייטיבס) לובשת פרווה. כן. היה קר והצ’ינצ’ילה הייתה באותו זמן בניקוי יבש. אז זה מה שיצא.

אסונות-1

והנה האחות, קלואי, מדגימה הלכה למעשה איך אפשר לשלם נורא-ביוקר על להיראות נורא-בזול –

אסונות-7-קים

מאיפה להתחיל…. חולצת הג’ינס המתפוצצת, חגורת הנמר התואמת לנעלי הנמר, הסקיני האדומים…. הו האימה

אבל מי שנותנת השנה בראש לכל הקרדשיאניות הגדולות  היא האחות הקטנה קנדל שהפכה לדוגמנית הכי עסוקה ביבשת. קנדל ויתרה על הישבן האייקוני לטובת רזון קיצוני, אבל לא ויתרה על הטעם הטראשי ועל היכולת הקרדאשיינית להפוך כל “קוטור” ל”אללה יוסטור”

קנדל

מאיפה הגיע לשכונה כל הטעם המשובח הזה? אתם ודאי תוהים. אז הנה התשובה – המלכה האם קריס ג’נר, מי שניפקה לעולם, במו רחמה, את כל הסדרה המפוארת הזו. הנה היא ברגע מכונן. מקדימה ומאחור. ברור. בכל זאת, קרדשיאן.

Kris-Jenner-MAIN

26/11/2014 קרן מור, תעשי לי כובע

קרן מור משתפת פעולה עם “קסטרו” ביצירת מיני-קולקציה של כובעים. האייטם המוביל בקולקציה הוא מין יצור כלאיים המחבר כובע גרב עם רעלת רשת. כן. כזה.

קרן-2

קרן-1

צילום – דודי חסון

על פי היח”צ מסתבר שהרעיון המדהים הוא פרי מוחה הפורה של בתה של קרן, שבפרץ של השראה עיצובית תפרה יחד את כובע הגרב של מנשה עם פיסת טול. האמא הגאה חשבה שיהיה זה מן הראוי לשתף את כל בית ישראל בגיחה הפאשניסטית של משפחת מור-נוי למחוזות ה”על מה לעזאזל חשבתם”.

והנה פנינים נוספים מן הקומוניקט – “בהשראת דמותה יצרו בסטודיו לעיצוב קולקציית כובעים שמשלבת בין מראה היומיום לבין הגלאם ההוליוודי של שחקניות שנות ה-40: כובעי גרב וכפפות סרוגות עם שילוב טול דקיק בדוגמת נקודות קלאסי, שמעניק להם טוויסט של ערב, אלגנטיות, הומור ושיק. ” ולא, זה לא מערכון של “החמישייה”.

כשהבת שלי הייתה בגן היא הייתה חוזרת הביתה עם מאפרה עשויה מאצטרובל, צבע גואש, וגליל של ניר טואלט. מעולם לא עלה על דעתי לקחת את היצירה הזו אל “פוקס-הום “(למשל) ולומר להם – שווקו והפיצו!

הערצת הסלבס של “קסטרו” היא כבר מן הידועות. טרם נרגענו מקולקציית הקפסולה השנייה של עברי לידר (IVRI2), שעולה בי חשד שאפילו עברי לידר עצמו מסרב ללבוש פריט מפריטיה והנה מגיעה קרן מור ומנחיתה על ראשינו את ה(אין ברירה אלא להודות שמדובר ב-) כובעים מטופשים באופן יוצא דופן.

אימוץ סלבס על ידי בתי אופנה והפיכתם ל”מעצבי הבית” הוא לא המצאה ישראלית, כמובן. נדמה שכל דוגמנית שגמרה לסמן וי על שער ב”ווג” בעירום מרומז, נישואין לכדורגלן, ופרישה מתוקשרת מממלכת החסה לממלכת החיתולים, נחטפת על ידי רשת אופנה לתפקד כמעצבת.

במקרה של קרן מור מדובר, כנראה, במי שקראה על עצמה בעיתון שהיא הפאשניסטה הכי גדולה בארץ, האמינה, והחליטה שבעצם זה אומר שהיא גם כובענית.

ואיזה מזל שתמיד יש איזה בית אופנה שמוכן לתרום את הפלטפורמה לטובת  סלב בעל חלומות על תהילה עיצובית.

***

בינתיים גם גיליתי (זאת אומרת – גילו לי) שכובעים בדיוק כאלה נמכרים באתר אסוס כבר כמעט שנה. שזה אומר א’- שכובעים אויליים וטעם מפוקפק הם לא מונופול של רשת האופנה הישראלית, ו-ב’- שהסיפור המשפחתי והמרגש של קרן מור על בתה היצירתית הוא אפעס מוגזם, במקרה הטוב.

asoss

04/11/2014 הגוף המושלם

קמפיין חדש לחזיות של “ויקטוריה סיקרט” הצית את הרשתות החברתיות, העלה לטוויטר ציוצים זועמים וסטטוסים פייסבוקאים שקוראים לחברת ההלבשה התחתונה להסיר את הקמפיין ולהתנצל מיד.

asos

בקמפיין מצולמות דוגמניות בתחתונים וחזייה , כולן נעות על המנעד שבין “רזה מאוד” ל”רזה ממש” ומקוטלגות תחת ההגדרה “הגוף המושלם”.

אנחנו באמת לא צריכים את הכיתוב כדי לדעת שזה – הגוף הצעיר-דק-מתוח הנשקף אלינו ממודעות הפרסומת הוא ה”אין בלתו” ו”האחד והיחיד”. הגוף שלך אחר? לכי חפשי איזה סלע למות מתחתיו והניחי לנו ולפנטזיות שלנו על מושלמות מהי. גיוון משקלי זה לחלשים.

“אתם לא תחליטו עבורנו מהו גוף מושלם” זו הייתה ההתנסחות הפופולארית ביותר בטוויטר כנגד הקמפיין המדובר. ובאמת, הגיע הזמן שנפסיק להעניק לאחרים את הזכות את הזכות לבייש את הגוף שלנו. לא לויקטוריה סיקרט. לא לאף אחד.

קשה להחמיץ את האירוניה בעובדה שכל אותן “סמכויות אסתטיקה” הגיעו למעמדן על חשבון תגבור הפער שבין הגוף שלנו לבין התדמית הרצויה שהן מציגות. כן, אלה שקובעים עבורנו יופי מהו, הם אותם אלה שמדירים אותנו מהגדרתו.

לפעמים נדמה לי שאנחנו, כולנו, כבר מקולקלי עיניים. נושאים איתנו, בילט-אין על הרשתית, את הראייה המעוותת ואת דימוי הגוף הקלוקל שמכרנו וקנינו שנים ארוכות. את העיניים המקולקלות האלה אנחנו מורישים הלאה, לדור הזה, לדור הבא.

מה  שצריך (חוץ מאופטומטריסט אמין שיטפל לנו בעיניים) זה יותר ויותר ייצוגים כאלה (מתוך הקטלוג המקוון של ASOS CURVE)

ואז אולי נאמין שלמושג “גוף מושלם” יש יותר מפרשנות אחת.

asos-2

asos-1

asos-3

01/10/2014 הדשא של השכן

 

המושג הטרנדי האחרון במחקר הסוציולוגי הוא “דיבור גוף”. כלומר – האופן שבו אנחנו מדברים על גופנו (לרוב לא בחיבה יתרה) ומשווים אותו לגופם של אחרים (שגם הם, בתורם, מדברים עליו שלא בחיבה יתרה, וחוזר חלילה). אותו “דיבור גוף” שפרנס לאורך השנים אלפי פסיכולוגים, כמו גם קומדיות טלוויזיוניות, נחשב באופן קטגורי למונופול נשי.

לא עוד.

הביקורים התכופים (והמזיעים) שלי במכון הכושר הסמי-שכונתי, מייצרים מפגשים מהסוג המלתחתי שהופכים את אותו “דיבור גוף” לשפה הרשמית של אנשי השרירים והיזע. ולא מדובר פה באוחצ’ות מועדונים שאימצו כבר מזמן דיבור נשי קולח, אלא בסטרייטים מהסוג הבבוני דווקא, שבין השוואת מעללי מיטה עתירי טסטוסטרון ומיזוגניה (פימפמתי אותה שעתיים… זרמה אתי בתנוחות…) הם מדברים על דיאטות, ושייקים, וחיטוב בטן, והרמת חזה, ומלחמה בשיער גוף מיותר.

וכשאני אומר “מיותר”, אני פותח מנעד רחב במיוחד.  אז ראשית, בואו “ניתן בהם סימנים” –

המרוטים למשעי

שזה אומר – קן-של-ברבי בגרסת בשר ודם.

האמצעים – חודשי-חופשי במכון הלייזר

ה-”גם וגם”

שזה אומר – סלקציה על בסיס גיאוגרפי – חזה-שעיר, בטן-חלקה, או כל בחירה אחרת שמחלקת את הגוף לג’ונגלים ומדבריות.

האמצעים – סכין גילוח

המדוללים

שזה אומר – סלקציה על בסיס נפח – האזורים המיוערים נשארים במקומם, רק עוברים הנמכה וקיצוץ.

האמצעים – מכונות תספורת.

אם הגענו עד הלום ללא עזרת שקיות הקאה, אז הנה אני זורק לשולחן גם את העניין הזה – חלק מהמפמפמים-הסדרתיים החליט להיפטר גם מהמדשאה שמסביב לזין.

הוויכוח על כיבוש הבוש הנשי, גורר אחריו, אוטומטית, קריאות נגד הכפפת נשים למושגי פורנו גבריים, שליטה, ביזוי… בקיצור –כל הארסנל הפמיניסטי הידוע. בכל הקשור למקבילה הגברית, אנחנו משוחררים מהפאבלוביות של “מלחמת המינים”, והוויכוח מצטמצם למושגים של יופי, גבריות, נוחות.

הגברים-של-המכון מסבירים שמדובר בבחירה אסתטית בלבד – השילוב של שרירים עם שיער, הם טוענים, הוא פשוט קופי מדי.  כן, גם “שם”.

לדעתי (לעומת זאת) – כל בית מכוער, ייראה טוב יותר עם קצת דשא מסביב. המראה הקרח מזכיר לי גוזלים מפוחדים ופעורי מקור.

ויש האומרים שבכלל, הכרזת המלחמה על שיער הגוף הגברי היא חלק מקונספירציה נשית שתכליתה להטעימנו מאותו תבשיל מוקדח אותו בישלנו לנשותינו ההיסטוריות.

נקמה מתוקה המוגשת מרוטה או קצוצה דק. בשלב הבא, תתכוננו, אנחנו עולים על מיני ועקבי סטילטו.

gever-3

הר טרשים קרח…